הסולטאנים העות'מאניים ייצגו שושלת ששלטה על המדינה העותמ'אנית יותר משש מאות שנים. במשך מאות בשנים, ניצבו הסולטאנים בראש הפירמידה השלטונית והחזיקו בידם את מרבית העוצמה הפוליטית והצבאית כמעט ללא גורמים שאיזנו את כוחם ואת מידת שליטתם. במהלך המאה ה-19 היו ניסיונות שונים לחולל רפורמות במדינה העות'מאנית שנגעו כמעט בכל תחום מתחומי החיים הציבוריים במדינה. ב-1876 אף ניתנה חוקה ראשונה למדינה שביקשה להסדיר גם את מעמדו של הסולטאן. עם זאת, רק בעקבות מהפכת התורכים הצעירים (1908) נעשה ניסיון של ממש לעצב סולטאנות חוקתית, דהיינו להסב את הסולטאן לדמות פוליטית ציבורית שמייצגת את האומה כולה אך כפופה לעקרונות החוקה ולריבונות העם. מחקר זה מתמקד בעשור השלטון של סולטאן מהמט רשאד (1918-1909) כדי לנסות ולהבין כיצד שרטטה ההנהגה הפוליטית והצבאית של התורכים הצעירים את מעמדו הציבורי, החוקתי והפוליטי של הסולטאן שהיה כעת כפוף לחוקה וכיצד היא ניסתה לתאר אותו כדמות פוליטית המחויבת לעקרונות החוקתיים, כמו גם למודרניזציה של המדינה ולקידומה בזירות הפנימית והבינלאומית. מקום חשוב ניתן לפילנתרופיה של הסולטאן שהופנתה למטרות שנבחרו לייצג את האומה ואת חזונה. המחקר דן בשינויים שחלו במעמד הסולטאן, בייצוגו ובנראות הציבורית שלו, מתוך ההנחה שתקופה זו ניסתה לעצב מודל חדש ליחסים בין ראש המדינה העות'מאנית לבין אזרחי האימפריה והמערכת השלטונית. המחקר מתמקד בחומרים ארכיוניים, טקסטים מודפסים וחזותיים שיצאו לאור בעיקר בתורכית עות'מאנית, אך גם בשפות אחרות ששימשו באימפריה (בהן ערבית, לאדינו ועברית) כמו גם מחוצה לה, כדי להציג דיון מקיף על אודות הסולטאנות בעידן החוקתי.