דת האסלאם, כידוע לכל, מקדשת את הכעבה במכה ואת חודש הרמדאן. לאורך הדורות קידשו המוסלמים – סונים ושיעים – אינספור מקומות ומועדים נוספים באופנים שונים, חלקם שנויים מאוד במחלוקת בקרב אנשי דת. מחקרי מעיין בשאלת קדושתם של מקומות וזמנים כאלה באסלאם בימי הביניים, כלומר בתפיסות של ה"קדוש" ובביטויים המעשיים של התפיסות הללו בחיים הדתיים של הפרט והקהילה וגם בהתנהלות הפוליטית של שליטים. אני מתמקדת בשני מקרי מבחן: התקדשותו של אתר שבו נתגלה, כביכול, ראשו של חסין – נכדו של הנביא מוחמד והמרטיר החשוב ביותר של השיעה בשלהי המאה ה-11; התקדשותו של חודש רג'ב – החודש השביעי בלוח השנה ההג'רי, שנודע כחודש אסור בלחימה ומיועד לעליה לרגל בחצי-האי ערב עוד לפני עליית האסלאם. חלקו הראשון של המחקר סוקר את תולדות האתר, את גלגוליו של שריד הקדושים שביסודו ואת הפולחנים השונים שהתפתחו סביבו עד שלהי המאה ה-15. האתר מצוי באשקלון, כך שיש כאן גם פרק בהיסטוריה של ארץ ישראל תחת השושלת הפאטמית השיעית, הצלבנים, האיובים והממלוכים. החלק השני של המחקר סוקר ומנתח את מגוון הפולחנים שהתפתחו לציון קדושתו של חודש רג'ב ברחבי המזרח התיכון: תפילות מיוחדות, צומות, תהלוכות, מפעלי צדקה ראוותניים, וביקורים במקומות קדושים. בשני החלקים נעשה מאמץ להסביר את הדינמיות של חיי הדת על רקע שינויים פוליטיים וחברתיים ולהבין את ההשקפות המעצבות אותה. מצאתי שהזמן הקדוש נתפס קודם כל כ"עת רצון", כלומר כהזדמנות לזכות ברחמי האל, ובמקביל, האתר הקדוש נתפס כמקום שבו חסדי האל זמינים ומתווכים בצורה האפקטיבית ביותר. זאת ועוד: מדובר בשני ממדים שמתוארים באמצעות אוצר דימויים משותף וריטואלים דומים. המקום הקדוש והזמן הקדוש משלימים זה את זה בחיי הפרט והציבור בהקנותם הזדמנות לחוויה דתית, היטהרות וכפרת עוונות, התכנסויות חגיגיות, הדגשת הסדר החברתי-פוליטי או פריעתו, ועיצוב זהויות קולקטיביות מובחנות.