חוט השדרה הוא המשכו של המוח ומרכיב יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. הוא מורכב מצבר של תאי עצב, אשר מחבר את המוח למערכת העצבים ההיקפית. פגיעה בחוט השדרה עלולה להיות בלתי הפיכה ולגרום לשיתוק. היא יכולה להיגרם מסיבות רבות, ובהן פציעה (למשל מירי), חבלה (למשל מתאונת דרכים), גידול סרטני, הפרעות התפתחות ומחלות ניווניות. נפגעי חוט השדרה סובלים לעתים קרובות מכאב כרוני ומפוסט-טראומה (PTSD). לעתים הם אלו שפוגעים באיכות חייהם (ברווחה, בשיקום ובתפקוד) יותר מהפגיעה בחוט השדרה, בייחוד אם הם מתפתחים יחדיו. קשה מאוד לטפל בכאב כרוני וב-PTSD, אך מחקרים מראים שטיפול בשלב מוקדם יכול להפחית או למנוע אותם. לשם כך, יש לזהות מי נמצא בסיכון למצבים אלו מיד לאחר הפגיעה. זיהוי כזה דורש איתור סמנים ביולוגיים ופסיכולוגיים קלים למדידה. במחקר זה בדקנו את ההשערה כי לכאב כרוני ול-PTSD יש גורם סיכון משותף שיכול לגרום להם להתפתח במקביל – והוא ליקוי במנגנוני ויסות מוחיים. אנו סבורים כי ליקוי בוויסות הכאב מוביל לכאב כרוני וליקוי בוויסות לחץ נפשי מביא ל-PTSD, וכי התפתחות של כאב כרוני יכולה לעודד התפתחות של PTSD ולהפך. כדי לחקור זאת בדקנו את ויסות הכאב והלחץ אצל 50 נבדקים שנפגעו בחוט השדרה. זאת באמצעות מדידות תחושה כמותיות (פסיכו-פיזיות) שמעריכות את יכולת העירור והדיכוי של מערכת הכאב ומדידות פיזיולוגיות וביולוגיות שבודקות את רמת הלחץ (למשל את קצב הלב ואת ריכוז ההורמון קורטיזול בדם, שעולה במצבי דחק). המדידות נערכו שלוש פעמים: בשלב האקוטי (כחודש אחרי החבלה), בשלב הסוב-אקוטי (כשלושה חודשים אחריה) ובשלב הכרוני (עד שנתיים אחריה). הנבדקים גם מילאו שאלונים שאומדים כאב כרוני ועוצמתו, מצוקות נפשיות ותסמיני PTSD ועברו סריקות מוח ב-MRI (דימות תהודה מגנטית). בנוסף, עקבנו אחריהם במשך שנתיים באמצעות ראיונות ו/או פגישות אבחון כדי לבדוק מי מהם מפתח כאב כרוני ו/או תסמיני PTSD. מצאנו כי כמחצית מהנבדקים פיתחו כאב כרוני עד לתום תקופת המעקב. אצל חלקם זיהינו סימנים מנבאים לכך. הסימן החזק ביותר היה חוסר הסתגלות לכאב – נבדקים שבחודש הראשון לא הסתגלו לכאב במבחן הפסיכו-פיזי היו בסיכון גבוה לפתח כאב כרוני כעבור כמה חודשים. עוד מצאנו כי ליקוי זה בוויסות כאב מנבא תסמיני PTSD בשלב הסוב-אקוטי. חלק מהנבדקים פיתחו גם תסמיני PTSD, וגם לכך היו סימנים מנבאים – החזק שבהם היה רמת דחק כפי שנמדדה בשאלון בחודש הראשון לאחר החבלה. בנוסף לכך גילינו שתסמיני PTSD, דיכאון וחרדה אחרי החבלה מנבאים התפתחות כאב כרוני לאחר חודשים. מניתוח ראשוני של סריקות המוח עלה שהכאב קשור בירידה בנפח קליפת המוח הקדם-מצחית – אזור שידוע כקשור לוויסות של כאב ולחץ. זאת ועוד, אזור זה היה פחות פעיל בתגובה לגירויים מכאיבים. יש לציין כי לא ניתן לקבוע אם הליקויים שהתגלו בוויסות כאב ולחץ הם מולדים או נרכשים. כלומר לא ברור אם אדם נולד עמם והם גורמים לו להיות פגיע יותר לכאב כרוני ול-PTSD לאחר חבלה חדה, או שמא הם מתפתחים בעקבותיה. ולסיכום, ממצאי המחקר מעידים כי ניתן לזהות את האנשים שנמצאים בסיכון ל-PTSD וכאב כרוני מיד לאחר פגיעה בחוט השדרה, וכך לטפל בהם בהקדם ולנסות להפחית את חומרת המחלות ואף למנוע אותן. עוד הם מעידים כי קיימים יחסי גומלין בין כאב כרוני ל-PTSD, ועל רופאי כאב וצוותי בריאות הנפש להיות מודעים לכך.