היכולת המנטלית לדמיין כמעט איננה מוגבלת: אנחנו יכולים לדמיין דברים "לא הגיוניים" גם כשאנו מודעים לאי-הגיוניותם. עם זאת, על אף אי-ההקבלה הזו בין האמנתנו על אודות האמת לבין דמיוננו, אנחנו מגיבים פעמים רבות לתכני הדמיון כאילו הם דווקא אמיתיים. למשל, כשאנו מדמיינים תוכן של יצירת ספרות טרגית שבסופה הגיבורים מתים, אנחנו חשים עצב, שקדמו לו מעין רצון או תקווה ל"סוף טוב". העצב, הרצון או התקווה הללו עולים ברוחנו, כחלק מפעילותנו הדמיונית, למרות שאנחנו לא מאמינים (believe) ולו לרגע שהתוכן שאנחנו מדמיינים אמיתי. בשל כך, הטענה הרווחת בספרות היא שלדמיון יש כוח לעורר בנו רגשות, רציות, תקוות ומצבים מנטליים דומים – בדומה לכוחן של האמנותינו (beliefs) לחולל מצבים מנטליים כאלו. מסיבה זו מקובל לומר על דמיון מהסוג הנדון שהוא דמוי-האמנה: הוא "מחקה" האמנה בעיקר ביחסיו עם סוגים אחרים של מצבים מנטליים (רגשות, רציות וכדומה). הפרויקט מקבל את ההנחה הזו ואף משכלל אותה. הטענה העיקרית היא שעל מנת שלדמיון יהיו יחסים דמויי-האמנה עם מצבים מנטליים אחרים, גם המבנה הפנימי (כלומר: הלא-יחסי) שלו אמור להיות דומה למבנה של האמנה. אני מציג טיעונים לטובת העמדה, שכפי שאנו מודעים לכך שתכני האמנותינו עומדים להערכה ביחס לאמיתותם במציאות הממשית, כך אנו מודעים לכך שתכני דמיונותינו עומדים להערכה ביחס לאמיתותם בעולם דמיוני רלבנטי. על מנת להוכיח זאת, אני מראה שכאשר אנו מדמיינים – לא רק כמענה ליצירות בדיון או במשחק, אלא גם ספונטנית, כמו בחלום-בהקיץ – אנו בה בעת מניחים שתכנים מסוימים אמיתיים בעולם דמיוני, ודמיונותינו השוטפים עומדים להערכה ביחס לאמיתות דמיוניות אלו. המצב שמניח אמיתות דמיוניות אלו איננו מצב הדמיון עצמו, אלא מצב מנטלי ייצוגי מסוג אחר, שלא נדון עד כה בספרות. היחס בין הדמיון עצמו לאמיתות הדמיוניות דומה ליחס בין האמנות לאמיתות לגבי העולם הממשי: כפי שהאמנה לא קובעת את אמיתות תוכנה, כך גם דמיון לא קובע את האמיתות הדמיונית של תוכנו. על בסיס הטענה שתכני דמיון עומדים להערכה לגבי אמיתותם, אני מראה גם כיצד הדמיון עצמו עומד להערכה לגבי נכונותו. קשה לומר שדמיון יכול להיות מוטעה או נכון באופן ליטראלי. מסקנותיי מהטיעונים הקודמים מצביעות על מובן חלש יותר של נכונות שחלה על דמיון. ישנן מספר השלכות לטיעון המרכזי. למשל, לאור המורכבות של פעילותנו הדמיונית, ההגדרה של יצירת בדיון (בניגוד ליצירה שאיננה בדיונית, כמו מאמר או ביוגרפיה) כיצירה שתכניה מועמדים לדמיון איננה מדויקת: בהגדרה של יצירת בדיון יש לקחת בחשבון את מכלול המצבים המשתתפים בפעילות דמיונית, ולא רק את מצב הדמיון עצמו. כמו כן, האנלוגיה שאני מצביע עליה בין האמנה לדמיון עשויה להסביר את היחס בין דמיון לדימויים מנטליים: יחס זה, כך אני מראה, אנלוגי ליחס בין האמנה להתנסויות תפיסתיות. דוגמה נוספת להשלכה חשובה קשורה למקרים שבהם האמנה יכולה להשפיע על התנסותנו התפיסתית. אני מראה שבשל האנלוגיה בין האמנה לדמיון, גם דמיון יכול להשפיע על התנסות תפיסתית ולשנות את תוכנה, אם כי ההשפעה תהיה מעט שונה מהמקרה של "השפעה האמנתית".