נטייה לאשמה היא תכונה אישיותית, הכוללת ציפייה לתחושות שליליות כתוצאה ממעשי הפרט. כדי להימנע מתחושות אלה, אנשים בעלי נטייה לאשמה מתנהגים באופן שמחזק את הערך העצמי שלהם ומסייע בהשגת מטרות אישיות חשובות. למשל, עובדים בעלי נטייה לאשמה משקיעים מאמץ רב בעבודה ומגיעים להישגים גבוהים מאחרים. מחקרנו מתמקד במטרות תחרותיות. המחקר על תחרות מוצא כי היא מגבירה מוטיבציה ומאמץ. בתחרות, אנשים מציבים לעצמם יעדים שאפתניים יותר ומפגינים מחויבות רבה יותר להישג. למרות שגם אשמה וגם תחרות מגבירות מוטיבציה, יש ביניהן הבדל חשוב: בעוד שרגש אשמה מגביר את חשיבותן של מטרות אישיות ובין-אישיות, לניצחון בתחרות יש מחיר חברתי של פגיעה ביחסים עם אחרים. לכן, בדקנו אם בעוד נטייה לאשמה מגבירה מוטיבציה להשגת מטרות אישיות, השפעתה על השגת מטרות תחרותיות תהיה שלילית, בדמות הפחתת הרצון להתחרות והפחתת המוטיבציה לנצח. בניסוי 1, נבדקים מילאו שאלון נטייה לאשמה ולאחר מכן שיחקו משחק, שאותו בחרו לשחק באופן תחרותי מול נבדק אחר, או באופן אישי, מול המחשב. בעוד שרוב הנבדקים בחרו במשחק התחרותי, נבדקים בעלי נטייה חזקה לאשמה העדיפו לשחק מול המחשב ולהימנע מלהתחרות באחרים. ניסויים 2 ו-3 כללו מטלה שבה התבוננו הנבדקים במספר אובייקטים על המסך והעריכו את מספרם. האובייקטים הוצגו למספר שניות, אך הנבדקים יכלו ללחוץ על כפתור כדי לראותם שוב ושוב. מספר הלחיצות על הכפתור שימש מדד למאמץ. חצי מהנבדקים התחרו באחרים, בעוד שאר הנבדקים קיבלו מטרת ביצוע אישית. בניסוי 2 נמצא קשר חיובי בין נטייה לאשמה ובין מאמץ במטלה האישית, אולם בתחרות, יחס זה נעלם ואף הפך לשלילי. ניסוי 3 בחן תחושת אשמה בפועל, ומצא שכמו נטייה לאשמה, תחושת אשמה מגבירה מאמץ במטלה האישית אך מפחיתה אותו במטלה התחרותית. בנוסף לניסויי המעבדה, ביצענו שני מחקרי שדה ״בעולם האמיתי". במחקר השדה הראשון בחנו את הקשר בין נטייה לאשמה ובין תחרותיות בקרב רופאים, ספציפית, בבחירת ההתמחות שלהם. מכיוון שהתמחויות כירורגיות מתאפיינות בערכי האדרה עצמית (כוח והישגיות), שיערנו כי רופאים בעלי רמה גבוהה של תחרותיות יעדיפו לנסות ולהתקבל להתמחויות אלה. סקרנו סטאז'רים ומתמחים בנוגע לנטייה לאשמה, הישגיות, תחרותיות ואת העדפות ההתמחות שלהם. מצאנו שלנטייה לאשמה קשר חיובי עם הישגיות אך קשר שלילי עם תחרותיות. כמו כן, מצאנו שתחרותיות קשורה לרצון להתקבל להתמחות כירורגית, ומביאה לקשר שבין נטייה לאשמה ובין ההעדפה להתמחויות לא-כירורגיות, כלומר פחות תחרותיות. מחקר השדה השני בחן את הקשר שבין נטייה לאשמה ובין תחרותיות בקרב שחקניות כדורשת בליגת מאמאנט. בתחילת העונה, כל קבוצה בוחרת בין משחק תחרותי, שבו השחקניות הטובות יותר זוכות במירב זמן המשחק, לבין משחק שיתופי, הכולל חלוקת זמן שוויונית בין כל השחקניות. מצאנו שתחרותיות מנבאת העדפה למשחק תחרותי, ושנטייה לאשמה קשורה לרמות גבוהות של הישגיות אך לרמות נמוכות של תחרותיות, שגורמות לכך שנטייה לאשמה מגבירה את ההעדפה למשחק שיתופי על פני משחק תחרותי.