הברִירה הטבעית היא מנגנון בתהליך האבולוציה שבו תכונות תורשתיות של אורגניזמים, ככל שהן תורמות לרבייתם ולהישרדותם, הופכות נפוצות יותר ויותר באוכלוסייה, מדור לדור. כך, אורגניזם מוצלח (מבחינת תכונות כגון גודל, תעוזה ויכולת ריצה) מתרבה יותר מאחר ותכונותיו יותר מועברות לצאצאיו. בין טורף לנטרף קיים משחק התנהגותי הנשלט גם הוא על ידי חוקי הברירה הטבעית. הטורף מנסה לטרוף באמצעות טקטיקות כגון מארב, הסוואה וניהול הפחד של הנטרף, והנטרף מנסה להסתתר ממנו ובמקביל לחפש מזון. כך, חיפוש המזון שלו מוגבל למקומות וזמנים שבהם הטורף פחות נוכח. במחקרנו האקולוגי בחנו משחק התנהגותי שכזה על מערכת מודל שכוללת ציפורים (אנפות) מסוג לבנית קטנה (הטורף) לבין דגי זהב (הנטרף). בנינו כלוב גדול ובו שלוש בריכות דגים שבכל אחת מהן יש שני בתי גידול: האחד עם מקום מסתור (מחסה אטום וצף) במרכז הבריכה (כלומר ללא סיכון לטריפה), והשני פתוח (עם סיכון לטריפה) אך כולל גם מזון לדגים. בכל שלוש הבריכות הדגים יכלו להחליט בחופשיות מתי לצאת בזהירות מהמחסה כדי לאכול ומתי להסתתר. האנפות יכלו לעבור בחופשיות בין שלוש הבריכות ולהחליט באיזו מהן לבחור, כמה זמן לשהות בה, מתי לעבור לבריכה אחרת ומתי לחזור לבריכה קודמת. בתחילה ראינו כי כשהאנפות ביקרו בבריכה, הדגים הסתתרו תחת המחסה, וזמן מה אחרי שהאנפות עזבו הם שבו לחפש מזון. בהמשך גילינו כי האנפות למדו כמה זמן בממוצע לוקח לדגים לצאת לאזור המסוכן מרגע עזיבתן וכך הן הצליחו ללכוד חלק מהם (בחנו את הקשר בין זמן החזרה הממוצע של האנפות לבריכה לבין הזמן הממוצע שלקח לדגים לצאת שוב מהמחסה לאחר ביקורן). האנפות שלמדו באופן המדויק ביותר כמה זמן לוקח לדגים לשוב לפעילות (זמן החזרה הממוצע שלהן היה שווה סטטיסטית לזמן הממוצע שלקח לדגים לצאת שוב מהמחסה) – לכדו את מספר הדגים הרב ביותר. עוד גילינו כי הדגים מצדם למדו לא רק להפחית פעילות בנוכחות האנפות אלא גם לתזמן אותה לפי קצב הביקורים שלהן; הם יצאו מעט מאוד מהמחסה כאשר תדירות הביקורים של האנפות גברה ויצאו הרבה כאשר היא פחתה. בהמשך לממצאים אלו בנינו מודל התנהגותי כמותי שמתבסס על "שיווי משקל נאש" – מודל מתחום תורת המשחקים (תיאוריה שמשתמשת בכלים מתמטיים כדי לנתח אינטראקציות בין גורמים עם אינטרסים שונים). מודל שכזה משמש בחקר משחקים שאינם שיתופיים, שבהם השחקנים אינם מתקשרים ביניהם ולכן אינם יכולים לקבל החלטות משותפות, אך מגיבים זה להתנהגותו של זה. באמצעות מודל זה ניסינו לחזות את ההתנהגות של הדגים והאנפות. ארבע התחזיות של המודל שבנינו היו: הדגים כמעט שלא יגיבו או לא יגיבו כלל לשונות בכמות המזון בבריכות (כמות זו, שצפה על פני המים, השתנתה מבריכה לבריכה); האנפות יקדישו זמן רב יותר לבריכה עם כמות המזון הגדולה ביותר ויחזרו אליה לעתים קרובות יותר; כאשר האנפות יעברו לבריכה אחרת הן לרוב יבחרו את זו עם כמות המזון הגדולה ביותר; והאנפות ילכדו יותר דגים בבריכה עם כמות המזון הגדולה ביותר. תחזיות אלו אומתו במחקר באופן גורף. מכאן ניתן להבין כי תוצאות המשחק ההתנהגותי בין טורף לנטרף ניתנות לחיזוי באמצעות תורת המשחקים. במחקרנו הבא נבדוק גם כיצד תכונותיהם האישיות (כגון אומץ ופחדנות) של הדגים והאנפות ישפיעו על תוצאות אלו. אנו סבורים כי ניתן ללמוד מהמודל שעבדנו עמו על משחקים התנהגותיים של אורגניזמים רבים נוספים וכך על הישרדותם ועל תהליכים שמשפיעים על המערכת האקולוגית כולה.