לעתים אנו מתלבטים לגבי מקור של זיכרון – האם חווינו את האירוע הנזכר במציאות או שמא בחלום? או שאולי שמענו עליו ממישהו אחר וטעינו לחשוב שחווינו אותו בעצמנו? על פי תיאוריית ניטור המציאות, בבואנו להבחין בין זיכרון אמיתי לבין זיכרון שקרי, אנו מנסים להעריך את כמות הפרטים התפיסתיים (כגון מראות, קולות, ריחות, תחושות מגע) וההקשריים (כגון זמנים, סדר אירועים, מקומות, סידור אובייקטים ואנשים במרחב) הכלולים בזיכרון שלנו. ככל שהערכה זו גבוהה יותר, כך הסיכוי שנאמין שהזיכרון הוא אמיתי, ומבוסס על אירוע שחווינו במציאות, גדול יותר. תהליך דומה מתרחש בבואנו לשפוט זיכרונות של האחר – האם האירוע שהוא מתאר נחווה על ידו במציאות או שמא הוא פרי דמיונו? ככל שזיכרונותיו של האחר עשירים יותר בפרטים, כך גדל הסיכוי שנאמין באמיתותם. וכך, תיאוריית ניטור המציאות, שמקורה בתחום של זיכרון (היכן שזיכרונות שקריים נוצרים ללא כוונה), אומצה לתחום של רמייה (היכן שזיכרונות שקריים נוצרים במתכוון), וכלי פורנזי לאבחון אמיתות ושקרים פותח על בסיס עקרונותיה. הטענה המרכזית של פרויקט המחקר שלנו היא שהחלת תיאוריית ניטור המציאות על רמייה נעשתה ללא התחשבות בהבדלים היסודיים בין זיכרונות שקריים לבין שקרים. לכן, הכלי שפותח על בסיסה אינו ממצה את הפוטנציאל שלו לאבחון אמיתות ושקרים. הבדל מהותי חשוב אחד בין זיכרונות שקריים לבין שקרים הוא המוטיבציה לרמות. בעוד האוחז בזיכרון שקרי מאמין בטעות שחווה אירוע מסוים ואין בכוונתו להוליך שולל, השקרן כמובן יודע שלא חווה את האירוע המתואר על ידו ומתכוון לרמות את האחרים. כדי לשכנע בכנותו, הוא מוסיף פרטים שקריים, וכך מוסר גרסה שדומה במאפייניה לגרסה אמיתית ומקשה על היכולת לזהותו כשקרן. פרויקט המחקר כלל סדרה של ניסויים שנועדו לבחון לעומק אסטרטגיה זו של השקרנים - הוספת פרטים שקריים - ואת השפעתה על היכולת לגלות את שקריהם, ובעיקר את המצבים שבהם יש להם הזדמנות להפעיל את האסטרטגיה ביתר קלות לעומת מצבים שבהם יתקשו לעשות זאת. באחד הניסויים (שבו השתתפו 141 סטודנטים) למשל, נשלחו חלק מהמשתתפים לבצע עבירה מדומה (לפרוץ למשרד של פרופסור במחלקה לקרימינולוגיה ולגנוב מידע מהמחשב שלו; להלן, "האשמים"), וחלק נשלחו לבצע פעולות שגרתיות ברחבי הקמפוס על פי בחירתם (כגון לבקר בספרייה או בקפיטריה או לשוחח בטלפון; להלן "החפים מפשע"). לאחר פעולות אלה, הוחשדו המשתתפים בניסוי (אשמים וחפים מפשע) בגניבת מידע ועברו תשאול (כדוגמת חקירת משטרה) לגבי מעורבותם. חלקם עברו את התשאול מיד כשחזרו מהפעילות וחלקם שבועיים אחריה, והיתר תושאלו פעמיים (מיד ולאחר שבועיים). אחד מממצאי הניסוי הראה כי הזמן שחלף עד החקירה היווה יתרון עבור האשמים; החפים מפשע, שנצמדו לאמת, שכחו פרטים ולכן הגרסאות שלהם היו דלות יותר בחלוף הזמן. האשמים לעומת זאת, אשר המציאו את גרסתם, יכלו להחליף פרטים אמיתיים שנשכחו בפרטים שקריים. ניתן להסיק מכך כי הכלי הפורנזי שמתבסס על מספר הפרטים מאבד מכוח האבחון שלו כשהחקירה מתבצעת לאחר זמן.