אלרגיה היא תגובה דלקתית הנגרמת על ידי מגוון רחב של חומרים מן הסביבה, שמקורם במזון, בעקיצות חרקים, באבק או באבקנים. גם לחץ נפשי או שינויי טמפרטורה גורמים לעתים לאלרגיה. התגובה האלרגית יכולה להתבטא בגירוד מטריד בעור או בקשיי נשימה, הפוגעים באיכות החיים של האדם האלרגי ובמקרים קשים עלולים אף לגרום למוות. שכיחות האלרגיות הולכת ועולה בחברה המודרנית, ואף על פי כן עדיין אין בנמצא תרופה יעילה לאלרגיה. התרופות הקיימות מסייעות בהקלת תסמיני האלרגיה, אך אינן מרפאות את המחלה עצמה. מדוע? התהליך האלרגי מתחיל בתאים שמקורם במח העצם, הנקראים "תאי פִּיטוּם". החומר המחולל את התגובה האלרגית, הנקרא אלרגן, גורם לתאים אלה להפריש מגוון רחב של חומרים מחוללי אלרגיה. החומרים האלה, ובהם הִיסטָמִין, אגורים בשלפוחיות מיוחדות בתאים. התרופות הקיימות מסוגלות לחסום את פעילותם של חלק מהחומרים המופרשים האלה – למשל, נוגדי ההיסטמין פועלים נגד ההיסטמין – אך לא של כולם. מסיבה זו יעילותן מוגבלת. התרופה הטובה ביותר לאלרגיה תהיה, בלא ספק, כזו שתמנע לחלוטין את עצם הפרשת החומרים מתאי הפיטום. כדי לפתח תרופה כזו, יש להבין את מנגנון ההפרשה ולזהות את מרכיביו העיקריים. קבוצת המחקר שלנו מנסה אפוא לזהות מנגנונים פיזיולוגיים המרסנים באופן טבעי, במנגנון של בקרה שלילית, את תהליך ההפרשה של חומרים מתאי פיטום. מנגנונים כאלה עשויים למנוע תגובתיות-יתר. ואכן, הצלחנו לזהות מנגנון מסוג זה שמעורב בו חלבון בשם Rab12. לחלבון זה יש צורה פעילה וצורה בלתי פעילה. מצאנו כי כאשר מבטאים בתאי פיטום גרסה מוטנטית של Rab12 הפעילה באופן תמידי, חשיפה לאלרגן אינה מעוררת את תהליך ההפרשה. כדי להמשיך לבחון את הממצא הזה, השתמשנו בטכנולוגיה שאפשרה לנו לדכא את הביטוי של החלבון הנחקר בתאי פיטום. כלומר, בניגוד לניסוי הקודם, שבו החלבון היה פעיל תמידית, בניסוי זה דיכאנו את הביטוי שלו. כפי שציפינו, חשיפה של תאים אלו לאלרגן גרמה לתגובה מוגברת. ממצא זה חיזק את השערתנו כי החלבון הנחקר מבקר ומרסן את עוצמת התגובה האלרגית. לאור ממצא מעודד זה, ניסינו לפענח את המנגנון שבו החלבון הנחקר מרסן את התגובה האלרגית. מצאנו כי החלבון מגייס קומפלקס חלבונים מסוים אל שלפוחיות ההפרשה של תאי הפיטום. קומפלקס חלבונים זה מסוגל להניע את השלפוחיות ולגרום לצבירתן ליד גרעין התא. כאשר השלפוחיות נמצאות ליד הגרעין, הן רחוקות מקרום התא, ואינן יכולות להתמזג איתו, לשפוך את תוכנן אל מחוץ לתא – ולגרום לתהליך האלרגי. יתרה מזו: מצאנו כי במצב תקין, עצם החשיפה של התאים לאלרגן מפעילה את החלבון הנחקר – וכך מפעילה את מנגנון הריסון העצמי. על סמך ממצאינו, אנחנו משערים כי לפחות חלק מאוכלוסיית האלרגיים סובל מתקלה במנגנון הבקרה הזה, וכך נגרמת תגובה אלרגית מוגזמת בעקבות חשיפה לאלרגן. הכרת המנגנון וזיהוי החלבונים המשתתפים בו פותחים פתח לתכנון אמצעים להגברתו, כדרך לריסון או למניעה של תהליך ההפרשה מתאי פיטום. אמצעים אלו יהיו בסיס לפיתוח תרופות שידכאו את התגובה האלרגית, ולא רק את תסמיניה.