תארו לעצמכם אישה ששמה תמר. תמר היא בת 31, רווקה, מבריקה, ואומרת תמיד את מה שעל ליבה. יש לה תואר ראשון בפילוסופיה. כסטודנטית הייתה מעורבת מאוד בנושאי צדק חברתי ואפליה ואף השתתפה בהפגנות נגד נשק גרעיני. מהי, לדעתכם, ההסתברות שתמר תהיה פעילה בתנועה הפמיניסטית? רוב האנשים יענו כי, בהינתן תיאורה, סביר למדי שתמר תהיה פמיניסטית. מהי, לדעתכם, ההסתברות שתמר תהיה פקידת בנק? רוב האנשים יענו כי אין זה מאוד סביר. ומהי, לדעתכם, הסבירות שתמר תהיה פקידת בנק שפעילה בתנועה הפמיניסטית? רוב האנשים יענו כי ההסתברות נמצאת בין שתי ההסתברויות הקודמות. אולם תשובה זו סותרת את חוקי ההסתברות. שהרי כל פקידת בנק פמיניסטית היא, בהכרח, פקידת בנק. ולכן לא ייתכן שההסתברות שתמר היא פקידת בנק פמיניסטית גבוהה מההסתברות שתמר פקידת בנק. התשובה הזו, שנראית כה אינטואיטיבית, היא, למעשה, כשל לוגי, הנקרא "כשל הצירופיות". את התופעה המרתקת הזו גילו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי במחקרם משנת 1983. הם גילו כי מספר גדול מאד של נבדקים מבצע את הכשל, ובכללם סטודנטים הכותבים דוקטורט על תורת ההסתברות! כהנמן וטברסקי מסבירים את התופעה כך: נבדקים מתבקשים להעריך הסתברויות, אבל בעצמם הם עושים דבר אחר לחלוטין: מעריכים עד כמה התיאור של תמר דומה לאדם טיפוסי המקיים את התכונה המבוקשת, הכשל מבוצע כיוון שתמר דומה יותר לפקידת בנק פמיניסטית מאשר סתם לפקידת בנק. גישה זו רואה את בני האדם כיצורים לא רציונליים, אולם היא סובלת מבעיות רבות. למשל, היא מאלצת אותנו להניח שדוקטורנטים להסתברות חושבים על הסתברות יומם ולילה, חוץ מאשר באותו רגע שבו מבקשים מהם החוקרים לענות על שאלה הסתברותית. במחקרי אני מציע גישה חלופית. כאשר נבדקים מתבקשים להעריך את ההסתברות של הטענה "תמר היא פקידת בנק פמיניסטית" הם כן מבצעים שיפוט הסתברותי. אבל אין זה שיפוט של הצירוף "פקידת בנק וגם פמיניסטית" אלא של ההסתברות המותנית: "ההסתברות שתמר היא פמיניסטית תחת ההנחה שהיא פקידת בנק". אמנם אין אנו מצפים שתמר תהיה פקידת בנק; אבל, אם זה גורלה, שאר תכונותיה יהיו ללא שינוי, ולכן אנו עדיין מצפים ממנה להיות פמיניסטית. לכן, הסתברות זו היא גבוהה למדי, ובוודאי גבוהה יותר מההסתברות שתמר היא פקידת בנק, ואין בזאת שום כשל לוגי או מתמטי. לפי הצעתי, הסתברות מותנית נקבעת על ידי גורמים לשוניים המופיעים בשאלה שהנבדקים נשאלים, וביניהם סדר המילים, האינטונציה, ועוד. בשורה של ניסויים הראיתי כיצד גורמים כאלה אכן משפיעים באופן המצופה על שיפוטי הנבדקים. מכאן, שאולי בני האדם אינם רציונליים כפי שהיינו רוצים להיות, אך רציונליים יותר מכפי שכהנמן וטברסקי היו רוצים שנאמין.