נדידת ציפורים היא אחת התופעות המרתקות ביותר בעולם החי. כיצד ציפורים מוצאות את דרכן מאזורי הקינון לאזורי החריפה ובחזרה, כיצד הן מתמודדות עם תנאי מזג האוויר וכיצד הן מצליחות לצבור שומן כדי להשלים את מסע הנדידה – אלה הן כמה מהשאלות המרכזיות בתחום מדעי זה. במחקר זה בחנו את אסטרטגיית צבירת השומן של ציפורי שיר החונות באזור חקלאי בעמק החולה. זאת באמצעות מערכת מעקב טלמטרית חדשה ומתקדמת (ATLAS), אשר מחשבת את מיקום החיה באמצעות קליטת גלי רדיו ומדידות מדויקות של הפרשי זמן הגעת הגלים בין כמה תחנות קליטה הפרושות במרחב. ביצענו גם תצפיות ישירות על ציפורים בשדה, ובכלל זה שקילה של הציפורים מרחוק באמצעות מאזניים מיוחדים אשר הוצבו בשטח. מטרת המחקר הייתה לבחון שתי תיאוריות עיקריות של אסטרטגיית אקולוגיית חניית ביניים של ציפורים נודדות: 1) אסטרטגיית נדידה הממזערת את משך הנדידה הכולל, אשר חוזה קשר חיובי בין קצב צבירת השומן של הציפור לבין משך חניית הביניים של הציפור באתר החניה. לפי אסטרטגיה זו, הציפורים מקצרות את זמן הנדידה הכולל על ידי התאמת משך השהייה בחניית הביניים למצאי המזון שבמקום: הציפור תישאר זמן רב יותר באזורים עשירים במזון וזמן מועט יותר באזורים דלים במזון, בטרם תמשיך בנדידתה. 2) תיאוריית סף צבירת השומן. תיאוריה זו מביאה בחשבון כי הציפורים צריכות לצבור בגופן שומן לקראת חצייה של מחסום אקולוגי גדול – מדבר הסהרה, שרוחבו כ-2,000 ק"מ. בזמן חציית הסהרה, הציפורים כמעט לא ימצאו מזון, ולכן עליהן להכין בגופן מאגר שומן שיבטיח את הצלחת המסע. תיאוריה זו חוזה קשר שלילי בין קצב צבירת השומן ומשך השהייה בחניית הביניים: ככל שהציפורים יצברו שומן מהר יותר, כך ישיגו את מאגר השומן הדרוש בתוך זמן קצר יותר, ויוכלו להמשיך בדרכן. לכן זמן החניה יהיה קצר יותר. המחקר נערך בעיקר על ציפורים מהמין חנקן אדום-גב, ובמהלכו הצמדנו משדרי רדיו לכמה עשרות חנקנים באזור עמק החולה וצפינו בהתנהגותם בשדה. במסגרת המחקר בחנו התפתחויות טכנולוגיות של מערכת המעקב, כגון חיישנים של גובה ותאוצה. לשם כך הצמדנו משדרים לציפורים ממין נוסף, סיס הגליל. המחקר הצביע על גורם משפיע מעניין, שטרם תואר במחקרים קודמים על התנהגות ציפורים נודדות: פרק הזמן שנדרש לציפור כדי להתחיל לאכול באתר החניה. זמן זה היה שונה בין פרטים שונים מאותו המין, וקבע את אסטרטגיית חניית הביניים שלהם. פרטים שהחלו לצבור שומן במהירות (בתוך 3-2 ימים) התנהגו בהתאם לתחזית של מזעור משך הנדידה (ככל שקצב צבירת השומן היה מהיר יותר, כך נשארו במקום יותר זמן). הפרטים האחרים התחילו לצבור שומן רק אחרי 13-9 ימים, והם התנהגו בהתאם לתחזית של תיאוריית סף צבירת השומן (ככל שקצב צבירת השומן היה איטי יותר, כך נשארו במקום יותר זמן). תיעדנו גם את תנועת הציפורים בין אתרי חניה שונים ואת גודל טריטוריות האכילה של חנקנים בעמק, כדי לבחון אם הם קשורים לכמות המזון שהציפורים יכולות למצוא בהם. המעקב אחר סיסי הגליל הראה שיש הבדלים גדולים בין תנועת הזכרים לתנועת הנקבות: במשך היום, הנקבות מחפשות מזון במרחקים גדולים הרבה יותר מאשר הזכרים, ולעומת זאת בלילה הזכרים בלבד יוצאים לחפש מזון, ואילו הנקבות נשארות במושבת הלינה. ממצאי המחקר מקדמים מאוד את ידיעותינו על ההיבט האקולוגי של חניות הביניים שציפורים עושות במהלך נדידתן מיבשת ליבשת.